tvito's Journals on Buzznet http://tvito.buzznet.com/user/journal/ en-us <![CDATA[הכל יוצא הפוך בגלל העברית וזה |: מי שבא לו שיקרא(:]]> http://tvito.buzznet.com/user/journal/2639641/ "המממ.."המהמתי..הסתכלתי שוב,קראתי שוב ושוב,
לא,זה לא טוב..זה בכלל לא טוב!
מה זאת ההתחלה הגרועה הזאת?!
אוח..איזה עצבים..גם להתחיל נורמלי אני לא מצליחה..
סגרתי חזק את המחברת עם הכריכה העבה,
המחברת הוורודה,
המחברת של האשליות,
זאת שאני מנסה לכתוב בה סיפור ואפילו ההתחלה לא הולכת לי טוב..
הזזתי את הכיסא שלי שקצת חרק והפלתי את עצמי הישר לתוך המיטה -
 כי שינה זה הדבר שהכי עוזר לי ..הכי עוזר לי לברוח מהמציאות,
נרדמתי עד הבוקר.
 
בוקר,שעון מעורר מרגיז,מנגינה ארוכה שלא נגמרת,קמתי באיטיות מנסה לדחות את הרגע הנורא מכל,את היום הראשון שלי בבית ספר חדש,"עדדןןןן,את תאחרי לבית ספר" צרחה לי אמא מלמטה `אז מה אני מנסה לעשות?` מלמלתי תוך כדי השרכות לעבר המקלחת החדשה שהכל בה מבריק(או שזה רק ככה לעומת החדר שלי..?)הו,סופסופ הגעתי למקלחת,המסדרון הזה נראה לפעמים כאילו הוא לא נגמר,לחצתי על הידית העגולה,נמרחתי עם כל תנועה שעשיתי..ו-הופ הידית נעולה "נדב צא כבר!!!אני אאחר לבית הספר וזה היום הראשון שלי..אתה יודע.."צרחתי
הדלת נפתחה והוא יצא עם ראש רטוב ומלמל לעברי "כאילו שזה אכפת לך בכלל.."קפאתי,רק שאמא לא תשמע,הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מחייך הבנתי שהוא לא יגיד לאמא מילה על חוסר החשק שלי ללכת לבית הספר.
"יאללה..`חת שתיים.." דרבנתי את עצמי...נכנסתי למקלחת,התלבשתי,צחצחתי שיניים ,שטפתי פנים..נו מה שעושים כל בוקר וירדתי לשתות את השוקו שלי, לפחות במובן אחד לא הפכתי ל"בוגרת".השוקו הזה הוא העד היחידי לכך שאני רק ילדה,ילדה מתבגרתעם אמא,עם אח גדול ואבא שחסר,אבא שנעלם בתמונה המשפחתית,אבא שנמצא עמוק בקבר.
רק בגללו עברנו לכאן,לבית הזה,לעיר הגדולה,לעיר המפחידה,המטונפת.
רציתי להשאר ביישוב הקטן,ביישוב שדמו של אבא נשפך שם ,אבל לא, אמא לא יכלה לסבול זאת יותר וכך ביום בהיר ,ארזנו את חפצינו,נפרדנו חפוזות מהדודים והדודות ונסענו לעיר אחרת "תשעע ורבעעע"קפצתי,איך אני תמיד יודעת לחלום בזמן הלא טוב,לקחתי ביד רועדת את התיק הסגול החדש,דחסתי את האוכל אל התיק והתפללתי  שהיום  הראשון שלי יעבור בשלום.מצמצתי,הייתי בתוך האוטו,אפילו לא זכרתי שהלכתי אליו,אני הורגת את עצמי עם המחשבות האלו,נודדת איתן רחוק.´אבל..איך המורה תקבל אותי שם?וכמה תלמידים בכיתה? ואיך הם בכלל?הם הרי מכירים אחד את השני ואני..?אני סתם ילדה חדשה,ילדה חדשה ומוזרה´,ירדתי מהאוטו,לא לפני שהבאתי חיבוק לנדב ונשיקה לאמא.
נראה לי שרעדתי קצת,ניסיתי לעכל את הדבר הענק הזה שנקרא פה בית ספר,
נכנסתי לבניין,ראיתי שיש על כל כיתה פתק עם הכיתה ומספר הכיתה חפשתי וחפשתי ושלא מצאתי בכל הקומה עליתי ללמעלה,זאת הייתה הכיתה הראשונה,רציתי לקחת את הרגליים שלי ולברוח,אבל מאוחר מדי,לחצתי על הידית ונכנסתי,60 זוגות עיניים ננעצו בי,60 זוגות של 30 ילדים שאני לא מכירה! מלמלתי "היי" המורה הציגה את עצמה והוסיפה "שבי פה,ליד דפנה,אני בטוחה שתסתדרו ועכשיו תוציאי קלסר אנחנו בשיעור מדעים" התיישבתי וחייכתי חיוך קטן לדפנה,הוצאתי קלסר והמורה המשיכה לדבר עד שהיה צלצול, שיט,הפסקה,עכשיו כולם יעלו עליי,אני לא רוצה את זה!!ממש לא!.2 ילדות באו לכיווני,זעתי על כסאי בחוסר נוחות "בואי עדן..נצא טיפה לנשום אוויר" נשמתי בהקלה והצטרפתי לדפנה
"אז...מתי עברת לפה?" שאלה "לפני שבוע ככה.." "אה..." שתיקה.מזל שהיה צלצול.חזרנו לכיתה היום נמשך כרגיל..שעתיים אנגלית ..שעה לשון ..
הגעתי הביתה,הכנסתי את המפתח אל המנעול וסובבתי פעמיים הדלקתי את האור והלכתי אל החדר שלי,התיישבתי מול השולחן פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב..זרמתי דף..שניים..שלושה... אומיגד!הצלחתי! הייתי כ"כ מאושרת!
סגרתי את המחברת בעדינות,לטפתי את הכריכה,הזזתי את הכיסא בזהירות וירדתי ללמטה-לאכול.

בתשע אמא חזרה,ספרתי לה קצת מהחוויות שלי,בכל זאת יום ראשון במקום זר.
כל המתח והחרדה התישו אותי לגמרי,התקלחתי הכנתי מערכת ונחתי נחיתת אונס על המיטה,תוך שניה שקעתי בשינה.

הימים בבית הספר עברו מהר,הכל עובר מהר כשנהנים
ואז בחודש השני שלי להמצאותי בבית הספר זה קרה..

זה היה בהפסקה,ישבנו אני ודפנה והסתכלנו על משחק כדורסל סוער,עד שדפנה לחשה לי "הנה שון"למראה דמות שמתקרבת אלינו.שון היה העבריין של בית ספר ועם זאת הוא היה הילד הכי מצחיק!תמיד הוא בא לספר בדיחות..אבל מי שמרגיז אותו..אני מרחמת עליו..
"היי"אמר
"היי.."ענינו לו במקהלה
"שמעו בדיחה..נכון יש את אמא ש´ך?"
"כן.."
"אז המצאתי משהו חדש!!!"
"נו.."
"אבא שלך כ"כ ---"
קמתי ודפקתי לו כזאת כאפה,כולם הפסיקו לשחק והסתכלו עלינו,רצתי מהר מהר,יצאתי מהשער,ברחתי מהבית ספר הזה,ברחתי מהעבר שלי,שהנה שחשבתי שהכל נגמר,שעברנו לעיר אחרת הוא חוזר אליי,אפילו את התיק לא לקחתי,באתי הבית לראות את אבא בכאילו,לחבק את התמונות שלו.

השעה 3,דפיקות בדלת,פתחתי,שון עמד שם.
"רוצה להכנס?"
שקט.
"הממ..התכוונתי שתכנס.." ופתחתי את הדלת לרווחה
הבאתי לו לשתות והוא סירב,עמדנו והסתכלנו אחד על השני,השפלתי את עיניי בבושה ולפתע ראיתי משהו מנצנץ מידו,מבוהלת הסתכלתי שוב ואז ראיתי שזה שעון מכסף ´כנראה שקרני השמש פגעו בו והוא השתקף´ הרהרתי
"אממ..אפשר לראות את החדר שלך?"
"כן,בוא.."
עלינו ללמעלה.
"מה זה פה?" הוא שאל
"איפה?" עניתי
"פה.."והצביע על הרצפה שצמודה לקיר הריק
הסתובבתי אל  הרצפה "אני לא רואה כלום"
"בטח תתקרבי ותראי"
התכופפתי,הרגשתי את  שון עומד מאחריי,הזדקפתי, "אני לא רואה כ---"
"שלא תעיזי בחיים שלך לשפיל אותי ככה מול כולם!!!" הוא צרח עליי
"ט..טווב.." עניתי
הוצמדה עליי היד המנצנצת שלו,עם השעון המצנצץ והסכין..
או אלוהים..הסתבכתי..
השתתקתי בפחד,ראיתי איך שהסכין נצמדת אליי,רציתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי,הסכין,הסכין הזאת,שתמיד נתנה לי תחושת אושר כל שהיא כשנעצתי אותה בבשרי עכשיו נעוצה לי בגרון,עכשיו היא מפחידה אותי,עכשיו היא לא נותת לי שום תחושה,עכשיו היא משתקת אותי בפחד,בחדר היה כל כך שקט..
שררה שם דממה,דממת מוות,המוות שלי..

]]> Buzznet tvito 2008-07-07T06:31:00Z <![CDATA[Trip:-)]]> http://tvito.buzznet.com/user/journal/1877911/ Buzznet tvito 2008-02-23T09:31:03Z